חודש מנחם אב מביא איתו הרגשה מורכבת ומלאה ברגש. מצד אחד, אנחנו זוכרים בחודש הזה את הדברים הכי כואבים שקרו לנו כעם - את חורבן בית המקדש, את הצער העמוק ואת היציאה לגלות. אבל מצד שני, השם של החודש מתחיל במילה "מנחם", והוא מזכיר לנו שדווקא מתוך המקומות הכי חסרים ועצובים, עומדת לצמוח נחמה גדולה ותקווה חדשה.
ומי שמלווה אותנו לאורך כל הדרך הזו, כמו אמא שלא עוזבת את הילדים שלה לרגע, היא רחל אמנו.
חז"ל מספרים לנו שכאשר בית המקדש נחרב והבנים של רחל יצאו לגלות בבכי וביגון, כולם ניסו לבקש רחמים מהקדוש ברוך הוא. האבות הקדושים אברהם, יצחק ויעקב, וגם משה רבנו, הזכירו את הזכויות הגדולות שלהם ואת כל מה שהם עשו ועברו, אבל הגזירה הקשה לא התבטלה. אז קמה רחל אמנו ופשוט פתחה את הלב האוהב שלה ואמרה: ריבונו של עולם, תזכור איך ויתרתי לאחותי לאה בליל החתונה שלה. תזכור איך התגברתי על הכאב הכי גדול שלי ומסרתי לה את הסימנים הסודיים כדי שהיא לא תתבייש חלילה מול כולם. אם אני, שהנני רק בשר ודם, הצלחתי לרחם, לחמול ולוותר, איך אתה, מלך רחום וחנון, לא תרחם על הילדים שלך?
המילים החמות והאמיתיות של אמא רחל, הוויתור העצום והאהבה הבלתי נתפסת שלה, הם אלו ששברו את כל החומות בשמיים ונגעו בכיסא הכבוד. באותו רגע הבטיח לה הקדוש ברוך הוא את ההבטחה המרגשת ביותר שמלווה אותנו מאז ועד היום: "כֹּה אָמַר ה': מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה', וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם."
הבכי של רחל הוא לא בכי של ייאוש או כניעה לצער. זה בכי שמגיע מאהבה ענקית, ומתוך אמונה שלמה שהמצב הקשה הזה הוא זמני בהחלט. הדמעות שלה הן כמו חוט של תקווה שמחבר אותנו תמיד, גם בימים הכי קשים ובחשכה הכי גדולה, אל אבא שבשמיים. היא מזכירה לנו שלכל כאב יש סוף, ושלכל מאמץ, קושי או ויתור שלנו בחיים, יש שכר שמחכה לנו.
בחודש הזה, כשאנחנו רוצים לקרב את הגאולה ולרפא את מה שנשבר, אנחנו יכולים ללמוד כל כך הרבה מאמא רחל. ללמוד להסתכל על הלב של האחר, לדעת לוותר כשצריך, להרבות באהבה ובאכפתיות ולשמור על תקווה חזקה ויוקדת בלב. בזכות הדמעות והתפילות של אמא רחל שלא מפסיקה לבקש עלינו, ובזכות המעשים הטובים והוויתור שלנו אחד כלפי השני, נזכה לראות בקרוב ממש את ההבטחה הזו מתגשמת במלואה, כשהקדוש ברוך הוא ינגב את הדמעות וישיב את כל הבנים לגבולם בגאולה שלמה ושמחה.
|
|
|
|
בכל לילה, בזמן שהעולם כולו נם את שנתו והשקט עוטף את הרחובות, מתכנסת ישיבת מקובלים בקבר רחל אמנו ללימוד תורת הסוד. מחצות הלילה ועד עלות השחר, במקום שבו דמעותיה של רחל אמנו מלוות את עם ישראל מדור לדור, יושבים תלמידי חכמים ומקובלים ועוסקים בתורה, בתפילה ובכוונות קדושות להגנה, לשמירה ולישועה עבור כלל ישראל.
אלו שעות מסוגלות. שעות שבהן שערי רחמים נפתחים. שעות שבהן קול התורה עולה מתוך קבר רחל, ומעורר זכות עצומה על עם ישראל בארץ ובעולם. כמו שכתב הרמב"ם, "מי שרוצה לזכות בכתרה של תורה, יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו לילה אחד בשינה, באכילה, בשתיה ובשיחה וכיו"ב, אלא בדברי חכמה ותלמוד תורה."
דווקא עכשיו, כשכל כך הרבה לבבות זקוקים לשמירה, לרפואה, לפרנסה, לזיווג, לשלום ולישועה, יש כוח מיוחד להצטרף לזכות הלימוד הקדוש הזה.
הצטרפו לשותפות בלימוד הלילי בקבר רחל, ותהיו חלק מהשמירה הרוחנית הנמשכת בכל לילה, מחצות ועד עלות השחר.
|
|
|
|
שמי מיכל, בת 37 מבית שמש, ונשואה כבר שתים עשרה שנה. במשך שנים לא זכיתי להגשים את החלום להפוך לאמא.
ניסינו כל מה שאפשר. עשינו השתדלות, עברנו תהליכים, קיבלנו עצות, שמענו הבטחות, אבל בכל פעם מחדש התקווה נעלמה.
באחת התקופות הקשות ביותר, שמעתי משכנה על ערכת הנרות של רחל אמנו וחנה הצדקת. היא סיפרה לי על הכוח המיוחד של שתי הנשים הקדושות הללו, שגם הן היו עקרות, שפכו דמעות וזכו לישועה גדולה מעל הטבע. משהו בזה נגע לי ישר בלב. הרגשתי שאולי גם אצלי הגיע הזמן להדליק אור חדש.
באותו ערב הדלקתי את הנרות מהערכה ואמרתי את תפילת חנה לאט, מילה אחרי מילה. לא ידעתי כבר מה לבקש ואיך לבקש. פשוט עמדתי מול הנרות ובכיתי כמו שלא בכיתי שנים. ביקשתי מהקב״ה שיזכור אותי לטובה, שיראה את הדמעות שלי, ושייתן לי סוף סוף להחזיק ילד בידיים.
מאותו רגע הרגשתי שמשהו בי השתנה. עדיין לא ידעתי מה עומד לקרות, אבל נכנסה לי ללב שלווה חדשה. הרגשתי שיש מי ששומע, שיש מי שמלווה אותי, ושגם אחרי שנים ארוכות של המתנה, שערי ישועה עדיין פתוחים.
כמה חודשים לאחר מכן קיבלנו את הבשורה שחיכינו לה כל כך הרבה שנים. אבל ההפתעה הגדולה הייתה כשהרופא חייך ואמר: “יש כאן לא אחד, יש שניים!”
לא הצלחתי לדבר. רק בכיתי. אחרי שנים של תפילות, זכינו לתאומים.
היום, כשאני מסתכלת על שני התינוקות שלנו, אני יודעת שהנרות האלו היו עבורי רגע של פתיחת שער. רגע שבו הדמעות שלי התחברו לזכות של רחל אמנו וחנה הצדקת, ומשם התחילה הישועה שלנו.
|
|
|
|
|
|
|
|
