Introduction and Context
The blog post "Critical Knowledge for Judaism" reproduces an article by Eli Putterman (Kol Hamevaser, Yeshiva Univ. 2009) analyzing the Orthoprax Jew – one who practices Orthodox ritual but does not accept its theological beliefs . Putterman frames his essay as a response to debates (e.g. around James Kugel) about faith in Modern Orthodoxy. He intends to examine the halakhic status of Orthoprax Jews and the Modern Orthodox community's response . The article begins by outlining classical categories in Jewish law (halakha) for Jews who dissent from normative belief – particularly mumar (willful violator), kofer (heretic), and tinok she-nishbah (captured infant). It then explores how authorities like Rambam and the Nimmukei Yosef interpret these categories, given historical contexts. Finally, it discusses sociological trends (e.g. academic discourse and the Internet) and proposes communal and educational strategies to address Orthopraxy.
Definitions and Halakhic Framework
Putterman first defines the relevant halakhic categories :
-
Mumar (פועל) – a Jew who intentionally violates a mitzvah. Classical sources divide this into two subtypes:
-
Mumar le-te'avon – one who violates commandments for personal convenience or desire, while still acknowledging them as obligatory. He remains a full member of the community; his only penalties are limited (e.g. ineligibility as a witness) and suspicion regarding the violated mitzvah .
-
Mumar le-hakh'is – one who violates mitzvot out of spite or denial of their authority. The Shulḥan Arukh treats this as essentially a form of kofer/apikoros . A mumar le-hakh'is suffers serious disabilities: he is barred from ritual roles (e.g. slaughtering animals, writing sacred texts, circumcising) and from communal honors (cannot form a minyan or be called to the Torah), and traditional customs even forbid eating his food or wine . In short, a mumar le-hakh'is is excluded from many aspects of communal worship.
-
-
Kofer (כופר) – one who outright denies the basic principles of Judaism (e.g. existence of God or divine Torah). He too is treated very stringently. Putterman notes that some authorities (e.g. Maharil) are relatively lenient toward a kofer who nevertheless observes prohibitions (treating him "full-fledged" in areas where a mumar is not), but many rulings align a kofer's status with that of a mumar le-hakh'is . Rambam in particular views the kofer with especial severity – for example, forbidding any intellectual engagement with him and disqualifying him even from serving as prayer leader .
-
Tinok she-nishbah (תינוק שנשבה) – literally "an infant taken captive." Traditionally this meant a Jew raised entirely without Jewish knowledge (e.g. among Gentiles), and thus not held responsible for nonobservance. Rambam expanded this to include descendants of Karaites raised in heretical environments . By contrast, the Nimmukei Yosef (R. Yosef Habiba) sharply limits the category: only someone who truly never heard of Judaism qualifies. If a person knows he is Jewish but rejects belief, he is an apikorus (kofer) .
These definitions set the stage. A key question is: Which category applies to the Modern Orthodox Jew who maintains practice yet questions belief? If treated as mumar le-hakh'is or kofer, Halakha would effectively ostracize him. If as tinok, he merits leniency. Putterman explores these options through historical lenses.
Historical and Sociological Context
Putterman emphasizes that "Orthopraxy" is largely a modern phenomenon. In earlier eras, abandoning belief usually entailed leaving the Orthodox community altogether. In contrast, today one can stay observant while entertaining serious doubts. He cites examples like Rabbi Louis Jacobs (a 20th-century British rabbi stripped of posts over Torah criticism) and scholar James Kugel – both Orthodox in practice but not in dogmatic belief. Jacobs, initially in British Orthodoxy and later founder of Masorti, and Kugel (a prominent YU academic) illustrate the rise of "scholarship-leading-to-doubt" in the Orthodox world . Orthodox academics face secular critical methods daily; many encounter arguments against traditional belief through their studies . This scholarly milieu has produced a higher incidence of Orthopraxy among university-trained Modern Orthodox Jews, who find it hard to dismiss academic findings while remaining observant.
Moreover, technological changes have amplified the trend. Putterman notes the advent of Orthodox-friendly blogs and online forums, where questioning converts to Orthodox Jews into an "internet-age Orthopraxy" . Anonymous bloggers (some of whom became Orthodox-leaning skeptics while writing online) provide counter-arguments to traditional beliefs readily available to observant readers. He predicts that easy access to polemics and critical scholarship on the Internet will only increase the number of Orthoprax Jews .
In sum, the Orthodox world of the late 20th and early 21st centuries has vastly changed. Unlike medieval Europe – where a scholar like Rambam (a Halakhic authority) could promulgate strict penalties for heretics living among Jews – today's Modern Orthodoxy values engagement with secular culture ("Torah u-Madda") . The traditional strategy of ostracism for unbelief is seen as unacceptable in Modern-Orthodox society . Putterman therefore probes how to apply ancient categories to a very modern social reality.
Analysis of Halakhic Positions
Putterman systematically analyzes classical rulings and key authorities to see how Orthoprax Jews would be classified under Halakha. He finds a tension between strict law and modern sensibilities:
-
Rambam's stance – In Mishneh Torah, Rambam famously groups the mumar le-hakh'is with the apikoros (kofer) and prescribes severe penalties . Yet, Putterman argues Rambam's own circumstances and philosophy actually allow leniency. Living in the intellectual milieu of medieval Fustat, Rambam felt that even sincere Jews who strayed (for example, to Karaite or philosophical ideas) should often be seen as "coerced by intellectual forces" and thus akin to tinok she-nishbah, not culpable apostates . Rambam rules explicitly that a Jew raised in a Karaite community is a tinok she-nishbah, not a willful violator . Extrapolating this principle, Putterman suggests Rambam would consider an Orthoprax Jew "coerced by the intellectual and cultural forces of the modern era" and thus deserving of the tinok classification . (Putterman cites Rav Kook's analogy: he wrote that youth who "stray from the paths of Torah and faith due to the raging torrent of our time" are to be seen as "completely coerced" .)
-
Nimmukei Yosef's position – By contrast, this 15th-century commentator in Spain had a much narrower view of tinok. He ruled that anyone aware of Jewish tradition who rejects it is flatly a kofer . In N.Y.'s harsh context (post-Karaite, at time of expulsions), dissenters were treated as dangerous apostates. Applied to Orthoprax: under N.Y., an observant Jew who nevertheless disbelieves is a full-fledged kofer/mumar, not a tinok.
Putterman argues Modern Orthodoxy should align more with Rambam than Nimmukei Yosef. The modern "zeitgeist" (Enlightenment and academic liberalism) differs radically from medieval Spain. He reasons that today's doubters are often not rebellious "sinners" but individuals overwhelmed by intellectual currents. Since Halakha generally exempts those who transgress under coercion, Rambam's logic would classify Orthoprax Jews as tinok she-nishbah, not apikoros .
However, this classification is not without consequences. Even as tinokot, Orthoprax Jews would face some limitations. For example, Halakha does not forbid social interaction with a tinok in terms of food/wine, because any issues (like kashrut ignorance) are accidental . But Putterman notes that Orthodox practice still excludes one who denies fundamentals from leading prayer or saying blessings over the community's faith-affirming rituals . (He also mentions Rabbi Amital's view that in an age of epistemic uncertainty, genuine koferus is rare, since doubt is not categorical denial – an appealing idea, though he finds it hard to implement universally.)
In summary, Putterman's analysis implies: Strictly speaking, Orthoprax Jews could be defined as mumar le-hakh'is or kofer, which would bar them from full participation. But following Rambam's broader definition of tinok (and even Rabbi Kook's leniency), one can sympathetically regard them as tinok she-nishbah, not sinners. This avoids imposing the harsh sanctions (exclusion from a minyan, etc.) that a strict reading of some halakhic texts would demand . He acknowledges that many contemporary poskim, surveying the literature, effectively treat secular/nonbelieving Jews with the stringencies of both tinok and mumar – implying that an Orthoprax Jew would at minimum be considered a mumar. But Putterman contends Modern Orthodoxy's philosophy (Torah u-Madda) calls for giving them the benefit of tinok-style leniency.
Communal and Educational Implications
Putterman then turns from theory to practice: How should the community relate to Orthoprax individuals? He stresses that practical, ethical responses are not spelled out in Halakha and must be formulated. His recommendations include:
-
Affirm dignity and respect. An Orthoprax Jew "is not to be despised for his beliefs." In fact, choosing to remain Orthodox in practice – rather than defecting to Reform or secular humanism – often indicates a deep appreciation of Jewish life's social and spiritual value . Some stay Orthodox out of a genuine love for the people and tradition. They "deserve naught but admiration" for maintaining observance despite losing faith . The community should recognize that Orthopraxy is not mere rebellion against mitzvot, but frequently the result of intellectual struggle. This mirrors Rambam's insight that such individuals are "coerced" by the era, not motivated by base impulse.
-
Avoid coercive outreach. Putterman cautions against aggressive attempts to "return" Orthoprax Jews. Just as Rambam warned it was futile to coerce tinokot into belief, similarly misguided "kiruv" (outreach) efforts today might backfire. An Orthoprax Jew who is observant mainly for social reasons could break with Orthodoxy entirely if he feels his autonomy is threatened . Thus the author argues that "the impulse to attempt to return the Orthoprax Jew to the faith" … "must be resisted in ours" . Respecting their identity and commitment to practice is likely more effective than confronting their beliefs head-on.
-
Educational engagement. The principal constructive strategy is education and dialogue within the community. Modern Orthodox institutions should explicitly address the very challenges Orthoprax individuals face. As one summarizes the view, "to combat Orthopraxy on the communal plane… Modern Orthodoxy must educate its members about contemporary challenges to Orthodox beliefs and the Modern Orthodox response" . Putterman acknowledges a dilemma: Should schools and synagogues openly teach about biblical criticism, history, and philosophy when many congregants find these issues troubling? Some fear that undirected exposure will lead more people away. But he argues that such questions cannot realistically be kept hidden in the Internet era. Therefore, controlled education (e.g. high-school shiurim) is preferable: students learn to engage critically with their faith, so that answers are available in a safe context . He admits it's impractical to run such programs for all adults, many of whom are "rooted" and unlikely to be swayed. Instead, efforts might focus on those on the margin of faith, providing intellectually rigorous defenses of Orthodoxy.
-
Realistic expectations. Finally, Putterman is realistic: even the best education won't fully stop Orthopraxy. He invokes the metaphor of Matthew Arnold's "Dover Beach": the "sea of faith" is receding under modern winds, and "the Zeitgeist cannot be ignored" without abandoning Modern Orthodoxy itself . While fighting this current is difficult, inaction is not an option. He suggests a balanced approach: educate the next generation (especially in high school) but accept that some adults may continue to struggle privately . The goal is not zero Orthopraxy – an impossible standard – but informed Orthodoxy. The community must strive to furnish answers, admit uncertainties honestly, and uphold the values of Torah and engagement even in the face of doubt.
Conclusion and Author's Recommendations
Putterman concludes that Modern Orthodoxy faces a new pastoral challenge: Orthopraxy is here to stay. Halakhically, it may be justifiable (and more humane) to treat the Orthoprax Jew as tinok she-nishbah in our time , avoiding the alienation a strict kohen/mumar label would produce. Socially, Orthoprax individuals should be embraced as part of the community, not stigmatized . Instead of shutting down questioning, Orthodox educators and leaders should acknowledge it. Teaching about the intellectual challenges and how traditional thinkers responded is "true to our ideology" and necessary for internalizing faith .
At the same time, Putterman urges humility. He recognizes that "the winds of modernity continue to force the retreat of the sea of faith" . Modern Orthodoxy, which values engagement with the wider world, cannot simply wall itself off. Complete certainty or uniform belief may be unattainable, but this does not excuse resignation. The community must work towards strengthening conviction – through careful education, sensitive leadership, and honest discourse – even if it can never eliminate doubt entirely .
In summary: Putterman's article argues that the phenomenon of faithful-but-doubtful Jews requires a reassessment of classical categories. He proposes viewing Orthoprax Jews with compassion (tinok status per Rambam, corroborated by thinkers like Rav Kook) and responding not with ostracism but with openness. His recommendations – respect for the individual's commitment, restrained outreach, and robust education about faith-and-reason – reflect a Modern Orthodox ethos of Torah umadda. This approach aims to integrate intellectual honesty with communal solidarity, acknowledging modern challenges without abandoning tradition .
Sources: Putterman, "The Modern Orthodox Response to Orthopraxy", Kol Hamevaser 3:2 (2009), as reproduced in "Critical Knowledge for Judaism" (Concepts, Computers and Coffee blog). Citations above refer to the article's lines. All analysis and quotations are drawn from this source .
בהמשך מופיע תרגום לעברית של המאמר המלא שכתב אלי פוטרמן בנושא "הידע הקריטי ליהדות – התמודדות אורתודוקסיה מודרנית עם תופעת האורתופרקסיה", כולל הסיכום, ההקשרים ההיסטוריים, המונחים ההלכתיים וההמלצות המעשיות לקהילה:
מבוא והקשר כללי
הפוסט בבלוג "Critical Knowledge for Judaism" (ידע קריטי ליהדות) מביא מאמר מאת אלי פוטרמן שפורסם במגזין "קול המבשר" של אוניברסיטת ישיבה בשנת 2009. במאמרו מנתח פוטרמן את דמותו של היהודי האורתופרקסי – כלומר אדם שמקיים את המצוות והמנהגים האורתודוקסיים אך אינו מאמין באמת הדתית של היהדות האורתודוקסית. המאמר בוחן את המצב ההלכתי של יהודים כאלה ואת תגובת הקהילה האורתודוקסית המודרנית לתופעה זו.
פוטרמן מתחיל בהצגת קטגוריות הלכתיות קלאסיות שנועדו להגדיר יהודים שחורגים מהאמונה המסורתית – מומר, כופר, ותינוק שנשבה. בהמשך הוא מנתח את עמדותיהם של פוסקים מרכזיים כמו הרמב"ם והנמוקי יוסף לאור ההקשרים ההיסטוריים השונים, ולבסוף מציע דרכי פעולה קהילתיות וחינוכיות להתמודדות.
מונחים והגדרות הלכתיות
פוטרמן מסביר שלוש קטגוריות עיקריות:
-
מומר – יהודי שמפר בכוונה מצוות מסוימות. מתחלק לשניים:
-
מומר לתיאבון – עובר עבירה לשם נוחות או תאווה, אך מודה בחובת המצווה. נשאר חלק מהקהילה ההלכתית אך נפסל לעדות ויש לגביו חשש במצווה שהוא מזלזל בה.
-
מומר להכעיס – מפר מצוות בכוונה לעורר התנגדות למערכת הדתית. דינו חמור: אינו כשר לשחיטה, לסת"ם, לברית מילה, אינו מצטרף למניין, לא עולה לתורה, ואסור לאכול מאכלים בביתו או משקאות שנגע בהם.
-
-
כופר – יהודי שכופר בעקרי האמונה (כגון מציאות ה' או מתן תורה). דינו חמור במיוחד. הרמב"ם אוסר אפילו לדבר עמו. הוא נפסל לשליח ציבור ולברכות.
-
תינוק שנשבה – יהודי שגדל בסביבה נטולת יהדות ולכן אין להאשימו בעזיבת הדת. הרמב"ם מרחיב את ההגדרה גם לצאצאי הקראים. הנמוקי יוסף, לעומתו, מגביל את ההגדרה רק לאדם שלא נחשף כלל ליהדות.
השאלה העיקרית: כיצד יש לסווג את היהודי האורתופרקסי לפי ההלכה? האם הוא מומר? כופר? או שמא תינוק שנשבה?
הקשרים היסטוריים וחברתיים
פוטרמן מדגיש שתופעת האורתופרקסיה – קיום מעשי של הדת בלי אמונה בה – היא תופעה מודרנית. בעבר, מי שזנח את האמונה גם עזב את הקהילה. כיום ניתן להישאר שומר מצוות אך לא להאמין.
הוא מביא דוגמאות כמו:
-
הרב לואיס ג'ייקובס באנגליה, שהורחק מתפקידיו על רקע השקפותיו על התורה.
-
פרופ' ג'יימס קוגל – אקדמאי בעל שם שהיה מזוהה עם ישיבה יוניברסיטי, שמקיים מצוות אך לא מקבל את האמונה המסורתית.
כמו כן, ההתפתחות של האינטרנט והבלוגים יצרה כר פורה לאנשים להיחשף לכתיבה ביקורתית כלפי הדת. פוטרמן טוען כי התופעה תלך ותגבר ככל שגישה לתכנים אקדמיים וביקורתיים נעשית קלה ונפוצה יותר.
ניתוח עמדות הלכתיות
פוטרמן בוחן את עמדות הפוסקים:
הרמב"ם:
-
מצד אחד, הרמב"ם מציב דינים קשים למומר ולכופר.
-
מצד שני, הוא מרחיב את ההגדרה של תינוק שנשבה גם ליהודים שגדלו בקהילות קראיות.
-
לכן פוטרמן טוען שהרמב"ם, אילו חי היום, היה רואה באורתופרקס תינוק שנשבה, כמי שנשבה על ידי תרבות המודרנה – ולא ככופר בזדון.
הנמוקי יוסף:
-
חי בספרד הנוצרית והייתה לו גישה מחמירה. לשיטתו, כל מי שמודע ליהדות ודוחה אותה – הוא כופר. אין לו הקלה של "תינוק שנשבה".
מסקנה:
-
ההלכה הקלאסית עשויה לדרוש הרחקה מהקהילה לאורתופרקס.
-
אך הרמב"ם, כמו גם הרב קוק שכתב שהנוער ש"נסחף בזרם הזמן" הוא בגדר אנוס, נותנים פתח להבנה וקרבה – ולא נידוי.
פוטרמן מציין גם את עמדת הרב יהודה עמיטל, שטען שבדור של ספקנות פוסט-מודרנית כמעט ואי אפשר להחשיב מישהו ככופר "מוחלט", שכן כל ההכרעות נעשות תחת ספק.
השלכות קהילתיות וחינוכיות
יחס אישי:
-
פוטרמן כותב שיש לכבד את האדם האורתופרקסי. עצם זה שהוא בוחר להישאר בקהילה ולהמשיך במצוות למרות ספקותיו, מראה על הערכה עמוקה למסורת. ראוי להעריך אותו ולא להרחיקו.
הימנעות מכפייה:
-
ניסיון להחזיר את האורתופרקס ל"אמונה מלאה" עלול להביא לניתוק מוחלט. לעיתים, האדם שומר מצוות בגלל קשרים חברתיים ורגשיים – ואם הקשר הזה ינותק, הוא עלול לעזוב הכל.
חינוך והכנה:
-
הדרך הנכונה היא הכנה חינוכית מראש – להקנות כלים להתמודד עם ביקורת, לשלב מחשבה פילוסופית וללמד את התלמידים להתמודד עם ספקות.
-
במיוחד בדור האינטרנט, שבו השאלות צפות בכל מקום, עדיף שהן תילמדנה במסגרות מסודרות ומעוגנות באמונה, מאשר שהנוער ייחשף אליהן לבדו.
ציפיות מציאותיות:
-
פוטרמן כותב שאי אפשר למגר לחלוטין את האורתופרקסיה, אך ניתן לצמצם אותה ע"י גישה חינוכית מכילה וחכמה.
-
הוא מדמה זאת לשירת "חוף דובר" של מתיו ארנולד, שם מתוארת "נסיגת ים האמונה" – כלומר, המודרנה סוחפת אתה את יסודות האמונה. אך במקום להתרחק – יש לפעול עם הכלים שיש לנו.
סיכום והמלצות
-
יש לראות את האורתופרקס המודרני לא ככופר בזדון – אלא כמי שנמצא תחת לחצים אינטלקטואליים וחברתיים עצומים.
-
יש לשלב חינוך רגיש, הכרה בספקות, ויצירת מרחב של חיפוש אמת בתוך הקהילה.
-
אסור להחרים או לבזות, אלא לחזק ולהכיל.
-
פוטרמן מדגיש כי החינוך לא צריך לשאוף להעלים כל ספק – אלא להתמודד עמו באומץ ובאמונה.
אם תרצה, אפשר גם ליצור גרסה מודפסת, לשלב מקורות בעברית מהשולחן ערוך והפוסקים, או לעצב פוסטר חינוכי על פי עקרונות המאמר. תרצה בכך?
No comments:
Post a Comment